פסיכולוגיה בגרוש

מסיים לקרוא את הספר החדש של דן אריאלי. עם כל הכבוד לפועלו של הבן אדם אני מרגיש שהוא מתחיל קצת להתמסחר. כל הגישה שלו היא שאנשים רוצים לעבוד, שיש להם לוייאליות אדירה למקום שהם עובדים בו, שהם מקבלים תנאים נפלאים ושרק צריך להוסיף להם עוד כמה סנטים כדי שהעסק ידפוק כמו שעון.

ומה עם האינדבידואלים? מה קורה כשריך לצאת לעבוד בשביל כסף, הבוס זוועה והתנאים מחורבנים? איך אז ממשיכים קדימה?

אוי במקום לעשות כל היום מבחנים התנהגותיים שאמורים להסביר למנכלים משועממים איך להוציא מהעובדים שלהם יותר, פשוט תתמכד באיך עוזרים למעמד הנמוך לעבוד את היום. אני מוקף בסטודנטים חרוצים וסקרנים, ששואילים אותי כל הזמן מה הם יכולים לעשות עם תואר בפסיכולוגיה אם לא יתקבלו לקלינית. בארץ רק מעטים מגיעים למעמד של פסיכולוג מורשה והאמת, אין לי תשובות עבורכם.

גם קריירה אקדמאית היא מסלול קשה ומאתגר וצריך ממש לאהוב ללמוד. לא כולם כאלה. בואו נהיה כנים רוב האנשים אוהבים סטגנציה ולא תמיד יש להם רעיונות יצירתיים.

אולי אני אכתוב ספר כזה? הבעיה היא שאני די אוהב את העבודה שלי וצריך להקים אותי בכוח מהשולחן…

בהרצאה על דפוסי חשיבה
אני אוהב את העבודה שלי. אבל בואו נהיה כנים, זו פריבילגיה השמורה למעטים. מהרצאה בשבוע שעבר